כשמו כן היה – נהוראי. אור קרן מכל מקום בו דרך, מלווה בחיוך תמידי שלא נמחה ובאצילות נפש יוצאת דופן. הוא גדל במושב רינתיה להוריו חגית והראל, התחנך בנחלים ובשהם, והיה "יפה הבלורית והתואר" – נער גבוה, כחול עיניים ורגיש, ששילב עוצמה שקטה עם צניעות עמוקה.

נהוראי היה ספורטאי בכל רמ"ח איבריו. מכדורגל וסקייטבורד בילדותו, דרך אימוני אגרוף תאילנדי ועד להסמכתו בוינגייט כמאמן כושר מצטיין. הוא מעולם לא ויתר לעצמו, שואף למצוינות בכל תחום שבחר. עבורו, השירות הצבאי לא היה רק חובה, אלא משימת חיים. הוא בלט כחייל וכמפקד נערץ, שתמיד נרתם למלא את מקומם של אחרים.

ביום חמישי האחרון לפני ה-7/10, קיבל את פני משפחתו בבסיס באהבה ובסבלנות, למרות העייפות המצטברת מחוסר בלוחמים. הוא הסביר להם על המקום בגאווה, ומיד המשיך למשימותיו, חדור מטרה כהרגלו.

בבוקר השבת השחורה, נהוראי שירת כסמל מחלקה (על תקן מ"מ) במוצב נחל עוז. מול פשיטה של כ-150 מחבלים, כשהוא ואחיו הלוחמים מעטים מול רבים, נהוראי נלחם בחירוף נפש תחת אש תופת. גם כשנפצע בידו, לא חדל. הוא הגיע למיגונית והמשיך להילחם; הוא נפגע שוב, קם, והמשיך להשיב אש עד שנפגע בשלישית פגיעה קטלנית ונפל בקרב.

עבור אחיו – מתן שהיה לו לחבר, איתמר שראה בו מודל לחיקוי ומאיה שאוהבת אותו עד אין קץ – ועבור הוריו הגאים, נהוראי יישאר לעד מקור עוצמה. משפחתו מבטיחה להמשיך קדימה בכוח האמונה, להילחם ולנצח, בדיוק כפי שנהוראי חי ולחם: בראש מורם, בנתינה לזולת ובאהבה אינסופית לעם ישראל.

יהי זכרו ברוך.