איתן היה מעבר לדרגה ולתפקיד – הוא היה משפחה אמיתית בשטח. מאלה שסומכים עליהם בעיניים עצומות כשהמצב הופך למסוכן, כשהלחץ עולה לשיא וכשהאתגרים נראים בלתי אפשריים. הוא לא רק היה שם – הוא ידע איך להעביר תחושה של יציבות ושלווה, ותמיד הביא איתו את החיוך האופטימי והצחוק הזה שגרם לכולם להרגיש טוב יותר. במהלך חצי שנה של לחימה משותפת, התגלה לפניהם אדם נדיר – מפקד וחבר מסוג שקשה למצוא. מה שהפך את איתן למיוחד זה שבמקביל לרמה המקצועית הגבוהה ולדרישות הברזל שלו, הוא מעולם לא איבד את האנושיות. הוא היה רגיש, ללא שמץ של יוהרה, פתוח ונגיש לכולם, ותמיד ניהל שיחות כנות ומכבדות. הצניעות שלו הייתה אמיתית לחלוטין – לא מופע חיצוני אלא משהו שבא ממקום עמוק של הבנת התפקיד, הקשר בין הלוחמים והאחריות המוטלת עליו. הוא תמיד העדיף את טובת האחרים על פני שלו. תמיד שם לב, תמיד התעניין בכולם באמת, ותמיד הבין בדיוק מתי צריך ללחוץ על הגז ומתי צריך להקשיב ולתמוך. בעיניהם, איתן לא היה סתם מפקד או שותף למשימות – הוא היה דוגמה חיה. דוגמה לאיזה לוחם אפשר להיות, לאיזה מנהיג שואפים להיות, ובעיקר לאיזה אדם ראוי להיות.